הרוג ושלושים וחמישה פצועים, אירוע טרור קטלני.
דם, זעקות, כאוס. ובתוך כל זה – כונן ההצלה עשה את מה שהוא יודע הכי טוב: להציל חיים. הוא חבש, טיפל, פינה, נלחם על כל נשימה. הידיים עבדו במהירות, המוח התמקד במשימה, הלב… הלב נאלץ להמתין.
ואז, כשהאמבולנס האחרון עזב את הזירה, הוא פשוט עמד שם, ובכה.
התמונה הזו – של כונן הצלה האמיץ, עדיין בווסט הזוהר, מוקף בשרידי הפיגוע – מספרת את הסיפור שלא תמיד רואים: הסיפור של אלה שרצים אל תוך הסכנה כשכולם בורחים ממנה. של אלה שנושאים על כתפיהם את המשא הכבד של הצלת חיים, שלמרות כל מה שראו ורואים כל הזמן, לא מאבדים את האנושיות שלהם.
כי לפעמים, הגבורה האמיתית היא גם ביכולת להרגיש, לכאוב, ולהמשיך.
הדמעות האלה הן התזכורת שמאחורי המדים והציוד, מאחורי המקצועיות והניסיון, מסתתר בן אדם. בן אדם שרואה, מרגיש, וממשיך.